כבר היינו קרובים... יכולנו להרגיש את זה. פארק ילוסטון היה במרחק יום נסיעה מאיתנו. אחרי המתאבנים של הרוקיז הקנדיים ופארק גליישר הרגשנו שהמנה העיקרית היא פארק עצום שחולש על שלוש סטייטס... בהתחשב שזה היה אחד הדברים היחידים שעוד מהארץ תכננו לראות זאת הייתה ממש התרגשות.
אבל הייתה לנו עוד נסיעה לעשות. היינו בצד המערבי של הרוקיז שוב, והיינו צריכים לחצות את קו פרשת המים ולחזור לצד המזרחי ולהתכוונן לכניסה הצפונית של הפארק.
בניגוד לפעמים הקודמות, היה לנו שכל לקבוע לינה בשני לילות במקומות סביב הפארק בתאריכים של אמצע השבוע עוד כשהיינו בקנדה, כדי שלא נתקע עם מקומות יקרים. ידענו שאנחנו צריכים להגיע בסוף היום הזה לגרדינר, לא משנה מה.
ככה התחיל יום נסיעה נוסף - רק שהפעם היינו בארה"ב, איפה שכל הכבישים ארוכים יותר ממה שנדמה לך (כי זה במיילים) והאוכל הרבה יותר דמוקרטי (כלומר, לא רק המבורגרים).
אז יום נסיעה, עדכון קצר, ופאסט פוד באמריקה.
היינו עמוק באמריקה הכפרית בשלב הזה של הטיול. אמנם ישנו בעיירה כלשהי, זאת ממש לא הייתה "העיר הגדולה"...
 |
| הנוף ביציאה מהחניה של המלון |
הדרך לקחה אותנו דרומית לפארק, באזור של ההרים שלא היה כל כך מרגש או גבוה, ויכלנו לסוע על כביש מסודר כל הדרך ואפילו עברנו בכמה עצירות בדרך מאד מסודרות ואמריקאיות: למשל יש שלטים בכביש המהיר בהם רשום איזה אוכל, איזה דלק ואילו מלונות יש בכל עצירה שעוברים.
ומה שהכי ריגש אותנו היה שחזרנו למקומות שיש בהם אוכל נורמלי. סעדנו היטב על בוריטו עצום במסעדה מקסיקנית Qdoba באחת העצירות בדרך. משם המשכנו לכביש שעולה במעלה ההרים ויורד חזרה בצד הנכון. עצרנו מידי פעם לצילומים...
 |
| קרץ עושה פוזות של מורסי |
 |
| תמונה אומנותית |
תכלס לא היה יותר מידי מרגש בדרך, אבל מזג האוויר היה יותר נעים, הכבישים קצת יותר נורמליים, ובאופן כללי היינו מבסוטים להיות בארצות הברית שוב.
יש מלא משאיות ורכבות שחוצות את היבשת בדרכים האלה...
 |
| כל הזמן מעבירים דברים מצד לצד במדינה הזאת |
עברנו את בוזמן, העיירה שמשמשת את הכניסה הצפונית למי שטס לילוסטון, והמשכנו להתקרב. כשהגענו כבר היה אחרי צהריים מאוחרים, ושוב היינו רעבים. שילמנו סכום יפה בשביל המלון הזה, שוב בגלל הקרבה לפארק, אבל התמורה הייתה שווה את זה. תראו איזה שירותים מהממים!
 |
| שירותים ברמה עולמית |
אין ספק שזה היה אחד החדרים המפנקים, במלון Rhodeway Inn שעוד נשמע עליו עלילות, אבל באמת שהשירותים והמקלחת פה הרגישו לשם שינוי כמו מלון ולא איזה בית בצד הכביש שמארח אנשים.
אז סוף סוף היינו בגרדינר (Gardiner), ולמען האמת לא היה שם ממש הרבה מה לעשות. עיירה של רחוב אחד עם מסעדות ובתי מלון ולא הרבה מעבר לזה. איכשהו עשינו טעות ולא הלכנו לאכול בפיצה המגניבה הזאת:
 |
| מורסי הקאוגירל |
רק הצטלמנו שם, ואחרי זה כשראינו שיש אפשרות לאוכל סיני (תבינו שכב יצא לנו הפיצה וההמבורגר מכל החורים) אז קפצנו על זה. זה היה קצת מוזר שלא היו לקוחות במסעדה חוץ משני אמריקאים שנראו לא נלהבים מידי מהאוכל. והאישה שעבדה במטבח אחרי עשר דקות שמה לב שאנחנו שם ולקחה לנו הזמנה. אחרי חצי שעה קיבלנו את האוכל וחזרנו למלון.
בוא נגיד שזה לא היה האוכל הסיני הכי טוב שאכלנו. ובוא נגיד שזה היה ממש מפתיע שהפאסט פוד המקסיקני שאכלנו בצהריים עבר (באופן מפתיע) בלי שום בעיות ותקלות, ובוא נגיד שמזל שהיה לנו כאלו שירותים יפים ונקיים במלון שלנו באותו הערב אחרי האוכל הסיני.
 |
| עדיין מאושרים, טרם הגענו לארוחת הערב |
עכשיו כבר ממש הרגשנו את הציפייה. היינו במרחק כמה קילומטרים מהכניסה לפארק. עכשיו מתחיל הטיול האמיתי.
*מעולה: חדר מלון נורמלי (פלוס שירותים)
*מעפן: ארוחת הערב הסינית
*מפתיע: שהמקסיקני של הכביש המהיר עבר בשלום.
בפרק הבא, מורסי וקרץ עושים ווק אין דה פארק...
No comments:
Post a Comment