מוקדם בבוקר של ה22 באוגוסט יצאנו במונית לשדה.
אחרי חודשים של תכנונים התבוננות במפות וחפירה בספרי טיולים הרגשנו מוכנים לירח דבש בארה"ב.
סגרנו השכרת רכב ומלון לשני לילות בסיאטל. ידענו שאנחנו רוצים להיות בקנדה, בפארק ילוסטון ובקליפורניה. בעצם אלה הדברים היחידים שידענו כי בתכלס לא באמת היה לנו כח לתכנן שום דבר בטיול הזה.
קרץ היה אחראי לקנות כרטיסי טיסה, ומורסי ביקשה שיהיה מספיק זמן בין לבין ככה שלא נפספס טיסות כמו דומינו.
בסופו של יום היינו באוויר (או בשדות תעופה) בערך 20 שעות. איכשהו הגענו ב12 בלילה של אותו יום. שווה לטוס מערבה.
זאת מורסי בשדה תעופה בן גוריון. וזה פילי על הכתף שלה. רוב הזמן אין לה כח שקרץ מצלם אותה אבל פילי אוהב להצטלם אז היא זרמה איתו.
 |
| "יש לך משהו על הכתף" |
קרץ, כמו תמיד, סוחב יותר מידי ציוד לכל מקום, וברגע הראשון שעלה למטוס הראשון וכבר נפל לו התיק צילום מגובה הכתף עד לרצפה של המטוס. התיישבנו, וברגע שפתחנו את התיק של המצלמה קרץ מייד שם לב שהחלק הקידמי של העדשה מנופץ.
 |
| #nofilter |
במזל זה היה רק הפילטר ולא העדשה עצמה. בקיצור התחלה טובה. אחרי טיסה מתישה מעט הגענו להחלפה הראשונה בלונדון.
 |
| בריטיש איירווייז: באופן מפתיע מגישים תה במטוס |
כמו תמיד יש בידוק בטחוני מיותר בקונקשיין, ואם זה לא היה מעצבן מספיק (פעם ראשונה שפותחים למורסי את כל התיק ולא לקרץ) אז גם נתקעו המדרגות הנעות ואחת משתי המעליות ככה שלקח שעה עד שהצלחנו לרדת לקומה של השערים.
אחרי טיסה עוד יותר מתישה הגענו לניו יורק. גם כאן יש בידוק בטחוני וויזות וכאלה. שנינו כבר בקושי היינו בהכרה בשלב זה. כמובן שדבר ראשון שמורסי עושה בכל שדה תעופה זה ללכת לויקטוריה סיקרט ו"לבדוק" את הבשמים השונים, דבר שמאד עוזר לכל האנשים שסביבינו (על הריח של קרץ אחרי הסתובבות עם מזוודות וציוד במערכת האבטחה של שדה התעופה אנחנו לא מדברים).
 |
| ויקטוריה סיקרט ראשונה מבין רבות |
מורסי, שבדרך כלל לא ישנה במטוסים נרדמה בטיסה הזאת כמו בולית וסוף סוף נחתנו בסיאטל, וושינגטון בסביבות אמצע הלילה (שזה בעצם תשע בבוקר בשעון שלנו).
בשדה של סיאטל ממש חובבים של פרל ג'אם ויש סדרה של פוסטרים של הופעות על ידי אומנים שונים לכל אורכו של המסדרון.
 |
| הם ממש ממש אוהבים פרל ג'אם בסיאטל |
עלינו למונית מהשדה עם נהג פקיסטני (או משהו) עם טורבן ענקי. לאמר את האמת אנחנו אפילו לא יודעים אם פקיסטאן זאת מדינה שלא אוהבים בה ישראלים או לא אז ליתר ביטחון דיברנו אנגלית ושיחקנו אותה קולים.
אחרי כמעט יממה של אוכל מטוסים הגענו למלון ועשינו סעודה של חטיפים (גם אחת מבין רבות).
 |
| מוטיב חוזר: מורסי מופיעה בהרבה יותר תמונות מקרץ |
זה היה היום הארוך ביותר בחיינו. בעיקר שמחנו שהטיסה חזרה תיהיה מפוצלת עם כמה ימים בניו יורק באמצע. שלוש טיסות וארבעה שדות תעופה זה פשוט יותר מידי.
- מעולה: ללכת לישון אחרי 20 שעות באוויר
- מעפן: המעלית שהייתה תקועה בשדה בלונדון
- מפחיד: הנהג הפקיסטני במונית
- מפתיע: מצלמה מתרסקת
מה שחשוב זה שהיינו עדיין בחיים!
בפרק הבא, רעבים (וסהרוריים) בסיאטל.
No comments:
Post a Comment