עוד הייתה דרך ארוכה לפני שנגיע לחלק הגזעי של היום הזה. למעשה, היינו כל כך עמוק בתוך המדבר שבכלל לא הבנו איך נגיע מפה למקום עם יער רציני בתוך יום אחד. התשובה כמובן הייתה הרבה הרבה נסיעה, ועלייה של כמה מאות מטרים לפארק.
כבר היינו בקליפורניה, הסטייט הנכסף שמורסי כל כך רצתה להגיע אליו, אבל בתכלס עם המדבר והעיירה ההזויה שמצאנו את עצמינו בה, זה היה יכול באותה מידה להיות עיירת הרפאים קאליקו ולא היינו מבדילים.
התחלנו ליסוע מערבה, לכיוון בייקרספילד, ולמרות שכבר היינו שעתיים נסיעה מלוס אנג'לס, עלינו צפונה לצל ההרים של הסיירה נבאדה, במטרה למצוא את הכניסה לפארק סקויה בלב ההרים. בעיקר מה שמפתיע איך נוף עירוני עובר בטווח נסיעה קצר (בסטנדרט של ארה"ב) לטבע פראי - או לפחות טבע מוגן.
מתלבטים אם אולי נחתוך ישר לאל איי... אולי לא, יש כמה פארקים לאומיים לראות כאן בסביבה. בנתיים עמד מולינו עוד המון מדבר.
 |
| משום מה החלטנו לפנות ימינה |
בשלב הזה מורסי נהגה (היא כבר למדה להשאיר לקרץ את הקטעים המפחידים בהרים) ולכן יש המון תמונות שנראות בדיוק ככה:
 |
| כמה תמונות כאלה כבר יש לנו מהטיול הזה |
יש גם רכבות כי רכבות זה מגניב. ובכלל יש מלא דברים מעניינים לצלם בדרך כשמשעמם ולא צריך לנהוג.
במיוחד תחנות רוח. זה אחד הדברים הכי מגניבים ומצטלמים טוב. קרץ צילם איזה אלף תמונות שלהן במהלך הטיול, תמיד במהלך נסיעה...
 |
| הדברים האלה מופיעים בחלומות של צלמי נוף |
קצת לפני ארוחת הצהריים עצרנו באיזה שוק איכרים בעיקר בשביל לעשות פיפי ולנוח קצת. סתם חשבנו שזאת תחנת דלק אבל מסתבר שזה היה מקום כזה שאיכרים מהסביבה באים בשביל למכור ולקנות ירקות אובר פרייסד. אמנם לא קנינו כלום (תפוחים בדולר וחצי לאחד או משהו בסגנון) אבל היה ממש מגניב וצבעוני ובעיקר מפתיע לראות שאמריקאים קונים ירקות.
 |
| ופתאום היה שם בית עם שוק איכרים |
ובלי שום קשר למה שנכתב למעלה, עצרנו אחרי איזה שעתיים איפה שהוא בגוש העירוני סביב בייקרספילד לאכול בטאקו בל, שהוא האח הזול והקצת פחות מספק של ציפוטלה. בקיצור, אוכל מקסיקני זול, טעים, ובאיכות הכי פח זבל שניתן למצוא.
 |
| בוריטו בייבי |
אחרי ארוחת הצהריים קרץ התחיל לנהוג (אין תמונות) אבל דיי מהר התחלנו לעלות לתוך ההרים איפה שניהיה גם מיוער. זאת הייתה תפנית מרעננת כי כבר נמאס קצת לראות חול כל היום. עלינו על כביש מתפתל לאורך נהר, ומידי פעם עברנו עיירת שלושה בתים ותחנת דלק או מלון ומסעדה.
אחרי עצירה במרכז מבקרים קטן בשביל לקחת עלונים ולעשות (שוב) פיפי עלינו על כביש ממש אבל ממש מפותל (זה היה הכביש עם הפניות הכי מפותלות בכל הטיול בקלות) ובסופו הגענו לחניון של תחילת מסלול הליכה קצר בפארק הסקויה.
 |
| שימו לב לאנשים הקטנים בתחתית התמונה |
אז אוקיי, את העצים העצומים בנים מאות השנים שחיים בלב של הפארק לא רואים ישר מהחניון... צריך לעשות מסלול של איזה קילומטר וחצי בירידה, ויש גם אוטובוס שלוקח מהחניון לאזור של העצים למי שלא מסוגל ללכת. אחרי ברייס קניון למורסי לא הייתה התלבטות והיא מייד התחילה לצעוד.
 |
| מורסי מסכימה לרדת ברגל את המסלול |
ככל שיורדים למטה מתחילים לראות עצים יותר ויותר גדולים. אתה מתחיל לשאול את עצמך: האם אלו הסקויה הענקיים שעליהם דיברו? או שאולי אלה סתם עצים גדולים אבל לא ה-עצים הגדולים.
ואז, כמו בפרו כשאתה לא בטוח אם זה נשר או קונדור ענק, ואז אתה רואה קונדור אז אתה מבין ש*זה* קונדור... ככה עם העצים ה"כוכבים" של הפארק (אתה מייד רואה שזה הכוכב) - וגם זה לא מזיק שיש גדר ושלטים סביב על עץ סלב.
 |
| קרץ כמעט שמן כמו עץ סקויה |
אוקיי אז חוץ מזה שהעצים האלה כל כך עצומים שכמעט בלתי אפשרי לצלם אותם אפילו עם עדשה אולטרה רחבה, גם הפארק עצמו דיי מגניב, למרות שאין בו את המרחבים העצומים של הילוסטון (באזור של העצים הגדולים באמת יש איזה עשרה עצים מגודרים בתור זקני השבט וחוץ מזה מסלול הליכה דיי קצר).
יש גם עץ אחד שנפל והפך למיני אטרקציה, עם מנהרה וחפרו דרכו ומליון כתובות שאנשים חרטו עליו.
חתך רוחב של עץ שמראה גם את הרוחב וגם (למי שמסתכל מקרוב) את כמות הטבעות - שהיא כמות השנים פחות או יותר שהעץ חי.
 |
| תמונה זוגית רומנטית עם עץ ורומנטי |
אחרי שהצטלמנו עם כל אחד מהגזעים בסביבה הגענו לכוכב האמיתי של הפארק. העץ של ג'נרל שרמן. כמובן זה העץ הכי רחב/גבוה/עתיק/גבר גבר/מפורסם מכל עצי הסקויה העצומים. במיטב המסורת האמריקאית, יש סביבו גדר, יש שלט יפה, יש שביל גישה נוח גם למי שלא יכול ללכת ברגל, וכמובן שיש גם תור של אנשים שעומדים בצורה מסודרת ומכובדת ומחכים להצטלם עם האטרקציה.
 |
| עץ ענק |
אנחנו כמובן מתנהגים בהתאם למנהג המקומי. אחרי כמה דקות הגיע תורינו ומישהי מהקהל צילמה אותנו עם העדשה הסופר מרחיבה של קרץ ואפילו תפסה מהשלט עד הצמרת של העץ.
מרוצים מזה שעשינו וי על האטרקציה של היום, ודיי גמורים מהנסיעות, עלינו חזרה לחניון והתחלנו ליסוע חזרה בדרך המפותלת שיורדת מהפארק. בדרך קרץ בכל זאת עצר לצלם קצת, כי התאורה התחילה להיות ממש מחמיאה על הנוף והעצים.
מורסי, מצד שני, כבר הייתה לחוצה שלא נגיע בחושך (היה לה טראומה מהיום ההוא בילוסטון) במיוחד בגלל שלגמרי היינו באזור מסוכן לנסיעה בלילה שחבל על הזמן. אבל קרץ, בהיותו קרץ, החליט שזה הזמן לעשות תמונות מצחיקות עם הגג הנפתח של הבויק.
 |
| שימוש טוב בגג השמש של הבואיק |
עדיין מידי פעם עברה מכונית בדרך למעלה, שלא ברור לנו איך הם תכננו לחזור בכבישים האלה בחושך... מורסי התחילה לנמנם את השנ"צ נסיעות היום שלה, אז קרץ עצר שוב לצלם את הנוף ואת הסיבובים המסוכנים והירידות החדות.
 |
| עיקולים |
 |
| קרץ מושך זמן עד שיהיה חושך |
בסופו של יום הגענו לאיזו עצירה מחוץ לשטח הפארק, ליד הנהר שעליו עלינו, אז מצאנו פיצריה עם קליטה לאינטרנט בשביל לסגור לינה ללילה באחד המוטלים במורד הכביש. הפיצה הייתה מעולה...
 |
| אושר |
...המלון לעומת זאת, היה דיי נפילה. אמנם הוא היה נראה דיי חמוד מבחוץ, היה נראה שבעלי המקום מתקשים לתחזק אותו בצורה נורמלית. השטיח בחדר היה ממש לח (על גבול רטוב) והיה ריח לא משהו ובקיצור דיי מוזנח. השם של המלון (שמנוהל על ידי זוג הודים או פקיסטנים שממש נראה שהם מנסים להשתלט על המצב ופשוט לא מצליח להם) היה Western Holiday Lodge (בחיי) שזה אחד הערבובים המצחיקים של שמות מלונות מוכרים בארה"ב שאי פעם ראינו.
 |
| הגינה הייתה דיי נחמדה. החדרים לעומת זאת |
הפאטיו בחוץ היה נראה דיי מגניב אבל הגינה שסביבו הייתה קצת מוזנחת גם כן. בבוקר מורסי התעוררה עם עקיצות מסתוריות, וככל הנראה היא פתיון מושלם לפשפשים כי קרץ לא נעקץ בכלל...
העיקר שסיימנו עם הפארק הזה, עשינו וי על מה שצריך, ויכלנו להמשיך בדרכינו לאטרקציה הבאה...
-מעולה: עצים יפים
-מעפן: תור להצטלם עם עץ / מלון גרוע
-מפחיד: נסיעה מפותלת
-מפתיע: שוק איכרים באמצע המדבר
בפרק הבא, מורסי וקרץ ממצים את נושא הפארקים...
No comments:
Post a Comment