ספטבמר 3: מפלים וגייזרים

יצאנו לדרכינו חזרה לפארק ילוסטון, ליום השני שלנו בפארק. רצינו לבקר בצד הדרומי של הפארק, ולישון הפעם בצד המזרחי. סגרנו לינה בעיירת קודי Cody שנמצאת שעתיים מזרחית לפארק. חשבנו ששעתיים נסיעה בערב יכול להיות דבר נחמד... אבל טעינו לגבי זה. 

אבל לפני כל זה היה לנו יום עמוס של הרפתקאות, שלקח אותנו דרך הכביש היותר דרומי שמחבר את המזרח למערב. יצאנו לדרך ממש מוקדם, משהו כמו שעה שמונה, כדי להספיק כמה שיותר ואולי גם להתגנב לכמה אזורים לפני שכל המליוני תיירים מגיעים... התחלנו בכביש שחוזר מווסט ילוסטון, ומצאנו בדף של הטרקים בפארק שיש מסלול הליכה קצר וקליל שעולה דרך היער לאיזה אגם. החלטנו שגם היום נתחיל עם איזה מסלולון הליכה, אז עצרנו בחניון ובדקנו את השטח. 

היה רק רכב אחד שחנה בחניון (היה דיי מוקדם) ולא ממש ראינו יותר מידי אנשים בסביבה. השלטים שמזהירים מדובים כיכבו בכניסה למסלול, ומורסי הצהירה שהיא לא מוכנה שנאכל על ידי דב במסלול המיוער הזה, בטח בלי שיש לנו אפילו גז נגד דובים ושיום אחד קרץ ימצא את מותו בגלל טיפשות (ציטוט מדויק). 

אז החלטנו לוותר את המסלול הזה ולהמשיך הלאה, בתקווה שבמקומות אחרי יהיו יותר אנשים (ואז אולי גם פחות דובי גריזלי). עצרנו להצטלם ליד הנהר, בהתאם למסורת:

אנחנו לא מוכנים שיהיה נהר שלא הצטלמנו איתו

מורסיטת היערות

מורסי בבגדי הסוואה

המשכנו ליסוע, ומצאנו את עצמנו בחניון של עוד אטרקציה. בורות של מים חמים ובריכות צבעוניות. מורסי עוד לא לגמרי התאוששה מהצריבה בעיניים שקיבלה בפעם הקודמת, אז היא נשארה באוטו בזמן שקרץ עשה סיבוב עם המצלמה. 

כמו שזה נראה, התיירים כבר התחילו להגיע לפארק בשלב זה. 

כזאת כמות של תיירים וזה עוד באמצע שבוע אחרי שכבר נגמר אוגוסט

ברגע שקרץ עלה לראש הגבעה הוא ראה שאכן הכל מלא באדים, למרות שהריח לא היה נוראי.

תפתחי חלון במקלחת יש פה קצת אדים

יש המון סוגים של בריכות תרמיות, חלקן בוץ וחלקן מים, חלקן מלאות בגזים שיוצאים מהאדמה וחלקן רק מתחממות על ידי קרבה למגמה התת-קרקעית. מה שכן, יש המון מינרלים במים שנותנים להם צבעים מעניינים, והמון בקטריות שחיות מהמינרלים האלה שגם הן תורמות למופע הצבעים הזה...

כמו שזה נראה, קשה מאד לסנן את כמות התמונות האדירה שקרץ צילם בכל האזור של ילוסטון... 

סלפי בערפל

אחת הבריכות הגדולות והפעילות יותר:

כשחזרנו לדרך כבר היינו דיי קרובים לאחד היעדים העיקריים של היום, הגייזר אולד-פייתפול Old Faithful, שכידוע מתפרץ בפרקים זמן ידועים מראש (דבר שהופך אותו לפופלרי מאד אצל צלמים). גם סביב האטרקציה הזאת יש כפר שלם שצמח, 

יש אפילו מחלף (!) שיורד מהכביש הראשי וכביש גישה שמזכיר במידה רבה את הכניסה לנתב"ג רק באמצע היער. שם שם בניינים עצומים של מלונות, מסעדות ומרכז מבקרים. החלטנו שנגיע לשם רק אחרי שנעשה מסלול הליכה, ומצאנו מסלול שנראה נחמד עם מפלים בקצה, ואפילו היו שם אנשים בחניון אז חשבנו שזה בטיחותי מבחינה דובית. 

אבל מורסי הייתה חייבת לשירותים אז נסענו קודם לכפר של אולד פייתפול. בשדה ליד החניון עמד ביסון חסר פחד ולעס. ברקע, כמובן, גייזרים. 

תמונה ייצוגית של ילוסטון

אחרי זה חזרנו אחורה כמה דקות נסיעה לחניון של הסלול ההליכה. חנינו והתארגנו והתחלנו ללכת. היה מזג אוויר נעים ורק התחיל הבוקר. חמש דקות לתוך המסלול, רבע שעה אחרי שהיינו בשירותים בכפר, מורסי הייתה שוב צריכה פיפי. בניגוד גמור לפחד מהריינג'רס או מהדובים היא צעדה באומץ לשיחים בזמן שקרץ השגיח שאף אחד לא בא. בנתיים הוא צילם את האנשים בבריכות הצבעוניות אבל מהכיוון השני:

לפני שעה קרץ עמד שם וצילם את אותן הבריכות

אחרי משהו כמו שעה של הליכה מלחיצה קצת (לא ראינו דובים אבל הרגשנו שהם מתבוננים בנו ומתלבטים את מי לאכול קודם), הגענו למפלים, הפעם Fairy Falls שנפלו מראש של צוק ונראו ממש קסומים. 

איזה אושר עוד מסלול הליכה עם מפל בסוף

צוק, מפלים, ורומנטי

וכמובן איך אפשר בלי פנורמה של 180 מעלות? מי שעוד לא הבין: צריך לגלול ימינה את התמונה. 

חזרנו לחניון ונסענו שוב לכפר של הגייזרים. היינו כבר מורעבים, אחרי מסלול הליכה של כמה מיילים שלמים, אז אכלנו ג'אנק פוד באחת המסעדות שם, ואז הלכנו למרכז המבקרים לשאול מתי מתפרץ הגייזר הזה שלהם.

גם פילי היה בגייזר של אולד פייתפול

עוד בדרך לשם ראינו משהו משפריץ ומלא אנשים מתגודדים אבל לא הבנו שהם בנו את כל המלונות ממש סביב הגייזר. אז אחרי שביררנו ואמרו לנו שממש בעוד חצי שעה הוא יתפרץ, אז הלכנו לשבת לחכות לו. 

הם כולם יודעים משהו שאנחנו לא

טוב יצא משם קצת אדים אבל התפרצות זאת לא. האנשים שהיו שם מההתפרצות הראשונה עזבו, וישבנו שם דיי לבד וחיכינו. מורסי נמנמה קצת (בכל זאת אחרי האוכל) ואחרי איזה שעה שלא קרה כלום התחלנו לחשוב שזה יותר כמו Old disappointing  מאשר Old faithful.

קרץ מחליף עדשות מתוך שיעמום

בסוף אחרי איזה שעה ומשהו התחילו להתאסף אנשים, והבנו שכולם יודעים משהו שאנחנו לא. באמת אחרי רבע שעה, כשכבר היה ממש אפס מקום בספסלים, התחיל המופע המיוחל. 

שעות מחכים ובסוף יש שפריץ של חמש דקות ונגמר

מאד מרשים, דיי פוטוגני, וכל הכבוד לנו שעשינו וי על האטרקציה הזאת. בתכלס היה מגניב אבל לא נשתף פה את כל ה300 תמונות שצולמו מהאטרקציה של העשר דקות הזאת. אחרי זה עשינו סיבוב קצר בשבילים של הבריכות התרמיות של האזור. 

טוב לפחות לא חתכו לנו את הראשים

ברגע נדיר של זווית רחבה, שקיעה דרמטית ועננים, קרץ צילם את המבנים של הכפר, שזה דבר טוב כדי שתבינו איזה גודל של קונסטרוקציה הולכת בכל נקודת עניין בפארק הזה. 

רק חסר להם קניון והחלקה על הקרח

עשינו גם סיבוב בתוך אחד הלודג'ים וכמובן בחנות המזכרות. שם מצאנו שני ספרים שמסכמים היטב את החוויה של מורסי ושל קרץ בפארק ילוסטון:

רק נותר להחליט איזה ספר מתאים למי

כבר התחיל להיות אחר צהריים מאוחרים, אז הצטלמנו עם השלט וחזרנו לאוטו. 

בדרך מזרחה, על הכביש הדרומי, עצרנו לראות כמה נקודות תצפית, עם חלקים גדולים של יער שרוף. 

הביואיק החמוד שלנו והיער השרוף ברקע

אמנם זה קצת מדכא לראות את העצים ערומים ככה, נראה שהיער מסתדר יפה עם שריפות אקראיות, ואפילו גילינו שיש עצים שהזרעים שלהם בוקעים רק כשהאש מחממת את האצטרובלים שלהם. 

היער מתחדש אחרי השריפות

כבר התחלנו ליסוע ליציאה המזרחית של הפארק, אבל פתאום מורסי זיהתה חייה בשיחים, תוך כדי נסיעה, בתאורה החלשה של שקיעה. קרץ לא ממש האמין לה אבל אמר "בסדר בסדר נחזור לראות את המוס שראית בשיחים", בעוד שמורסי התעקשה שהיא ראתה חיה עם קרניים ולא ענפים וצלליות. ואז גילינו שם את אישתו של המוס:

אישתו של המוס

רואים שזאת אישתו כי יש לה גם זקן. את המוס עצמו לא ראינו, וקרץ עדיין לא משוכנע שמורסי באמת ראתה משהו או שסתם הדמיון שלה. 

מכאן הסיפור שלנו נהיה הרבה יותר מפחיד... עוד היינו בדרך לעיירת קודי, שעתיים נסיעה מהפארק, כשניהיה חשוך לגמרי בחוץ. שלטים של "זהירות חיות חוצות" היו המון בפארק, אבל חוץ מכמה סנאים שכמעט דרסנו לא פגשנו שום חיה מעניינת. 

תמונה יפה אחרונה לפני השקיעה, להרגע קצת מהסיפור המפחיד של הנסיעה בלילה

ואז, אחרי שיצאנו משטח הפארק ועלינו על "הכביש המהיר" שבכלל לא היהי מהיר אגב, פתאום היה לנו באמצע הנתיב ביסון ענקי. למזלינו הספקנו לעקוף אותו (חיה בגודל כזה אתה בדרך כלל יוצא יותר פצוע מהתנגשות איתה מאשר החיה ש"דרסת") ומורסי כבר התחילה להילחץ. קרץ היה כולו "מה עוד כבר עלול לקרות לנו נו?"

וכמובן שאחרי חצי שעה הייתה תנשמת ענקית ולבנה שעפה לנו מול האורות של האוטו, ומורסי כבר חשבה שזהו אנחנו מנקים בערב נוצות ודם מהשמשה הקדמית, אבל ברגע האחרון היא הספיקה לברוח. באותו זמן שמורסי הפסיקה לנשום קרץ היה מאד מרוצה רק התבאס שלא הספיק לצלם אותה. כמובן שאחרי זה הוא מייד הצהיר "טוב נו אחרי התנשמת כבר באמת מה עוד יכול לעבור פה בכביש?!"... 

ואז כמובן עברה ארנבת קטנה ולבנה שברגע האחרון עקפנו ולא עפנו מהכביש תוך כדי רק במזל. בקיצור, הייתה נסיעה חשוכה, בלי שום תאורת כביש, בשטח לא מוכר, עם מלא חיות שקופצות בכל רגע. 

תמונה אמיתית ומייצגת שצולמה מחוץ לחלון בזמן הנסיעה המפחידה הזאת

אחרי שעתיים ומשהו הגענו מתוחים ועייפים לעיירת קודי. לא היה לנו טיפה של כח עוד, אבל שרדנו את הנסיעה המלחיצה ביותר בטיול עד כה, ואפילו לא דרסנו אף אחד! 

*מעולה: פיצה לארוחת בוקר (שנשארה מהערב שלפני)

*גם מעולה: לא להאכל על ידי דב במסלול הליכה

*מפתיע: מורסי צריכה שוב לשירותים אחרי עשר דקות

*מפחיד: הנסיעה הזאת בחושך. 

בפרק הבא, מורסי וקרץ רוכבים על סוסים...